פתיחה: הפסוק האחרון של שיר השירים
רבותי, אני רוצה לפתוח היום משהו שאולי מעולם לא עצרנו עליו. אנחנו ניגשים למאמר ששמו "היושבת בגנים", ושם המאמר הזה לקוח מפסוק — אבל לא סתם פסוק. זה הפסוק הלפני אחרון, של שיר השירים:
היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעני
תעצרו רגע ותחשבו. שיר השירים — "שיר השירים אשר לשלמה", הקודש קודשים של כל הכתובים, כדברי רבי עקיבא — כל המגילה הזאת היא שיר אהבה אחד גדול בין הקב"ה לכנסת ישראל. ואיך היא נחתמת? לא בנשיקה, לא בחתונה, לא ב"וחי בהם". היא נחתמת בבקשה. בקשה קטנה, כמעט לוחשת: "השמיעני". תני לי לשמוע את קולך.
ואני שואל אתכם: זה לא מוזר? אהבה שלמה, אהבה של אלפי שנים, ובסוף — געגוע? בסוף מישהו עוד מתחנן "תני לי לשמוע אותך"? כאילו עוד לא שמע?
הסתירה שבתוך הפסוק עצמו
עכשיו בואו נכנס פנימה, כי הפסוק הזה — עוד לפני שהגענו למאמר — כבר סותר את עצמו. תקשיבו טוב.
מצד אחד כתוב: "חברים מקשיבים לקולך". כלומר, כבר יש קהל. החברים האלה — מי שהם — כבר עומדים, כבר מקשיבים, כבר שומעים את הקול. הקול כבר נשמע! ומיד אחר כך, באותה נשימה, באה הבקשה: "השמיעני" — תני לי לשמוע.
אז מה זה? אם החברים כבר מקשיבים לקולך, למה צריך עוד לבקש "השמיעני"? למי חסר פה הקול? הרי הוא כבר באוויר. וזה לא נגמר כאן. מי בכלל ה"חברים" האלה? למה הם נפרדים ממנה — היא יושבת בגנים, והם רק "מקשיבים מבחוץ"? ולמה דווקא "בגנים", בלשון רבים, ולא גן אחד?
תשמעו אותי טוב: כל מילה פה היא חידה. "היושבת" — מי יושבת? "בגנים" — באילו גנים? "חברים" — אילו חברים? "מקשיבים" — אם הם כבר מקשיבים, מה הבעיה? ו"השמיעני" — מי מבקש, ולמה הוא עוד צריך לבקש?
זה לא פסוק. זה מארב של שאלות.
למה דווקא בנעילה?
ואני רוצה להוסיף עוד שכבה, כי כאן מתחיל היופי. שימו לב מתי אומרים את המילים האלה.
יש בנו אינסטינקט — כשמשהו מסתיים, אומרים מילים גדולות. נאום סיכום. הצהרה. "כך אהבתי אותך לעד". ובמקום זה, ברגע הנעילה של כל שיר האהבה, מה אנחנו שומעים? קול דק, כמעט מתחנן. אבא שמתגעגע לילד. בעל שמתגעגע, אחרי כל השנים, לקול של אשתו.
ותפסו את הניגוד הזה, כי עליו עומד כל המאמר: יש כאן מצב שבו לכאורה הכול שלם — "חברים מקשיבים", הקול נשמע, הציבור מסודר — ובדיוק שם, בתוך השלמות הזאת, מישהו אומר: לא. זה לא מה שאני רוצה. את הקול הזה שאני שומע — אני לא רוצה אותו. "השמיעני" — אני רוצה קול אחר. קול שעוד לא שמעתי.
איזה קול אתה כבר שומע, ואיזה קול אתה עוד מבקש? זאת השאלה. ובתשובה עליה — אני מבטיח לכם — מסתתר אחד הרעיונות היפים בכל תורת החסידות על מה זה בכלל תפילה, ומה הקב"ה רוצה מאיתנו, פה, מהיהודי שיושב למטה "בגנים".
מה אנחנו עומדים לגלות
אז בואו נסכם לאן אנחנו הולכים, כדי שתדעו על מה אתם מחכים. כי כל המאמר הזה, בסופו של דבר, בא לפצח שתי נקודות.
הנקודה הראשונה: מי זאת ה"יושבת בגנים", ומה זה אומר עלינו — על כל יהודי שחי את חייו הרגילים, למטה, בעולם הזה, "בגנים", רחוק לכאורה מהמלך. החסידות לא תיתן לנו לקרוא את זה כסיפור רומנטי על אהבה רחוקה. היא תהפוך את זה למשהו שקורה אצלך בלב, היום, בתפילה של שחרית.
והנקודה השנייה — הגדולה: מה ההבדל בין הקול ש"החברים מקשיבים" לו, לבין הקול ש"השמיעני", שהקב"ה בעצמו מבקש לשמוע. כי כאן, רבותי, נחבא ההבדל בין עבודה רגילה, יפה, מסודרת, "בסדר" — לבין עבודה שמרעידה את השמיים. בין קול שמספיק לחברים, לבין קול שמספיק לאבא.
בשיעורים הבאים ניכנס למילים של המאמר עצמו, מילה במילה, ונראה איך הוא לוקח את הפסוק הקטן הזה — את הלחישה האחרונה של שיר השירים — והופך אותו למצפן שלם של חיים. אבל את השאלה תיקחו אתכם כבר עכשיו: איזה קול שלך כבר נשמע מספיק — ואיזה קול אתה עדיין מחזיק בפנים, ולא נתת לו לצאת?